על העוצמה של ליל הסדר לא צריך לכתוב, כולנו יודעים שמדובר בלילה הכי קדוש בשנה כמו שיום הכיפורים היום הכי קדוש בשנה, רגע, אבל אולי זה הבעיה שאנחנו יודעים את זה, אבל לא יודעים איך לחיות את זה. בשביל זה נבין מה הוא ליל הסדר.

הלכות הסדר וכל הסובב להן הן: 'כדי שהתינוקות ישאלו', התינוקות הכוונה גם אלינו, הבוגרים. בליל הסדר אנחנו שמים את השכל בצד ומביאים את התמים והטהור, הילד שבנמצא בכל אחד מאיתנו, במלוא התמימות והפשטות. כי בשביל להרגיש את יציאת מצרים אנחנו צריכים את הלב, פחות את השכל, רק בדרך זו ניתן להאמין.

רבי צדוק הכהן מלובלין אומר שבליל הסדר אפשר להגיע לדרגת  אדם הראשון לפני החטא ולתקן את החטא שלו. ולכן אנחנו מטבילים בכרפס-ירק, שלא כמו לפני החטא שאז אדם הראשון אכל רק מ'פרי עץ הדעת'. את הירק ועשב השדה הוא התחיל לאכול רק לאחר שירד בדרגה, לאחר החטא. אבל בשביל לקבל את כל האור הגדול מליל הסדר, אנחנו צריכים את כח התמימות והילדות, השכל קטן מדי בשביל להכיל את השפע הרוחני של הארת הספירות בבת אחת כפי שאומר האר"י הקדוש על הארת ליל הסדר.

שאנחנו יוצאים ממצרים בכח האמונה, אנחנו דבר ראשון משאירים מאחור את המחשבות של חוסר הצלחה, פספוס הזדמנויות, ומסקנות שליליות בעקבות ההפסד מהעבר. ביעור חמץ גם הוא חלק מיציאת מצרים, אנחנו מבערים את כל הרגעים שמקטינים אותנו את ההרגשה של החמצת הזדמנויות, קורבנות או ביקורת על החלטות שונות ושגויות בחיים שלנו, אנחנו בכח התמימות מאמינים שהקב"ה בלבד מנהיג את העולם.

האמת שזה קצת קשה לנו, ההבנה השכלית נותנת בנו תחושת שליטה ובטחון. שאנחנו מבינים, אנחנו יודעים מה קרה ומה יקרה. אבל הקב"ה רוצה שנרגיש בטוחים גם בלי שנבין, גם בלי לשלוט, או יותר נכון שאנחנו נבין שהוא השולט וזה מה שמעניק לנו תחושת בטחון.

לכן כבר בתחילת האגדה אנחנו אומרים: 'ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים' החכמה והשכל פחות קשורים ליציאת מצרים, 'החכמים' שחשבו איך נצא ממצרים למדבר נותרו מאחור ומתו במכת חושך, מי ששם את המחשבות בצד ובתמימות ובפשטות סמך על הקב"ה הצליח לצאת ממצרים, לא בכח השכל אלא בכח האמונה, פשוט לקום לעזוב את אזור הנוחות, ולצאת גם בלי להכין צידה לדרך אפילו לא לחם, המוצר צריכה הכי בסיסי שיש.

מסיבה זו התורה מנסחת את שאלת הרשע ושאלת החכם באותם מילים. שאלת הרשע: 'מה העבודה הזאת לכם' ושאלת החכם: 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם', 'לכם' ו'אתכם', הן משמעות אחת, אלא שהרשע מבקש לבטל ביטול גמור של הלב לשכל.

שאלת הרשע מלאת שכל והיגיון, בשביל מה העבודה הפשוטה להיות תמים כמו ילד, בשביל מה להתעסק עם רגשות פשוטים, בואו לשכל, מה שמבינים בשכל קיים,  ומה שלא לא. ובעל האגדה מיד דוחה אותו: 'אף אתה הקהה את שינייו, שאילו היה שם לא היה נגאל'

בעל החכמה האמיתית, הילד החכם, שואל שאלת יחס של השכל מול הרגש: איך הגעתם לתמימות דרך לימוד תורה, מצוות חוקים ומשפטים. איך ניתן לשמר בכח השכל את כח הילדות והתמימות לאחרי הפסח, ואנחנו עונים לו: 'אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן' את התמימות  והאמונה צריך לשמר כערכים וכתכונה בפני עצמם.

כח הציור בסיפור יציאת מצרים ובהגדה של פסח הוא בשביל לעורר את הלב, השכל לא יודע לשמור את התמימות ואת טעם המצה שאכלנו בארץ לא זרועה, ובפסח גם לאחר החג. רק הלב שמרגיש, יודע איך לעשות את זה.

חג אמונה שמח.